משרדנו ייצג את הדוגמנית הידועה קרין מגריזו בתביעה כספית כנגד טו גו הלבשה והנעלה בע"מ בשל הפרת הסכם בשל המשך שימוש בדמותה של קרין מגריזו בפרסומים של טו גו לאחר שהסכם ביניהם נסתיים בניגוד להוראות ההסכם.

בית משפט השלום בת"א (השופטת שרון גלר) קיבל את התביעה וקבע כי זכותם של ידוענים להגן על האינטרס הכלכלי שלהם לעשיית שימוש מסחרי בדמותם הוכרה בפסיקה כזכות מוגנת המכונה זכות לפרסום.

כמו כן, קבע בית המשפט כי אחד הנזקים שר ניתן להניח כי התובעת כ"ידוענית סבירה" ביקשה להימנע ממנו באמצעות תניית הפיצוי המוסכם, שנקבעה בחוזה בין הצדדים, הינו הנזק  אשר צפוי היה להיגרם לה באם הנתבעת תמשיך לעשות שימוש בדמותה ובכך תגרום לגרומים מסחריים אחרים כלשהם להימנע מלהתקשר עמה במהלך אותה תקופה או להפסיק את ההתקשרות עימה, שכן דמותה של התובעת תמשיך להיות מזוהה עם הנתבעת ומוצריה למרות שתקופת ההסכם נסתיימה.

סופו של דבר, חייב בית המשפט את טו גו הלבשה והנעלה בע"מ לשלם לקרין מגריזו סך כולל של 89,600 ₪ בגין הפרת ההסכם וכן בהוצאות בסך של 20,000 ₪.

משרדנו ייצג זוג בתביעה לפיצויים מוסכמים בשל הפרת הסכם מכר למכירת דירת יד-שנייה, בה יוצגו שני הצדדים על-ידי אותו עורך-דין, שעה שהקונים (הנתבעים) החלו בשיפוץ המרתף בית המגורים ללא ידיעת או הסכמת המוכרים (התובעים) ובכך תפסו חזקה בדירת המגורים לפני ששולמה מלוא התמורה בגינו ובטרם היו זכאים הקונים לקבל את החזקה בדירה.

במסגרת הגנתם, טענו הקונים כי הגיעו להסכמה עם השוכר בדירה לפיה תינתן להם גישה לבצע שיפוץ במרתף קודם לקבלת החזקה בדירה. אולם, בית המשפט לא קיבל את הטענה כאמור לאחר שהקונים לא זימנו את השוכר להעיד בבית המשפט בדבר נכונות גרסתם. בעניין זה, קבע בית המשפט כי קמה החזקה כי אם היה השוכר מוזמן להעיד היתה עדותו פועלת כנגד הקונים (הנתבעים).

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הקונים לפיה דובר על אפשרות שיפוץ המרתף קודם למסירת החזקה הואיל ואפשרות כאמור לא נזכרה כלל בהסכם המכר. בית המשפט גם דחה את טענת עורך-הדין (אשר ייצג את שני הצדדים בעיסקת המכר) לפיה הנושא "פרח מזכרונו" הואיל ועסקינן בנושא מהותי למהות התביעה.

בית המשפט קבע כי ביצוע שיפוץ בחלק מדירת המגורים מהווה תפיסת חזקה בכל דירת המגורים.

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים לפיה תיקנו את ההפרה מעת ששילמו את מלוא התמורה וזאת מהטעם כי תיקון ההפרה (ביצוע שיפוץ מהותי במרתף הדירה) היה צריך להיות ע"י השבת המצב לקדמותו ולא ע"י תשלום מלוא התמורה.

סופו של דבר, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך כולל של 36,341 ₪ וכן בהוצאות בסך של 5,000 ₪ וזאת בשים לב לכך כי מירה התמורה (80%) שולמה למוכרים קודם לביצוע ההפרה.

משרדנו ייצג זוג, אשר מכרו את ביתם ביישוב קדימה בתמורה לסך של 1,060,000 ₪,  בתביעה כנגד מתווכת במקרקעין בשל הפרת חובותיה כלפיהם בשל הערכת שווי הבית בחסר וגרמה למוכרים למכור את הבית בתמורה מופחתת מאשר השווי הריאלי שלו.

יצויין, כי לאחר שנקלעו המוכרים לסכסוך עם רוכש הבית, הזמינו חוות-דעת שמאי שקבעה כי שוויו הריאלי של הבית גבוה ב- 390,000 ₪ מהשווי בו נמכר בהסתמכות על המתווכת. כמו כן, גילו התובעים כי הנתבעת כלל לא החזיקה ברישיון תיווך תקף במועד ביצוע העיסקה.

בית המשפט קבע כי הנתבעת ביצעה פעולת תיווך עבור התובעים (לאחר שזו טענה כי כלל לא שימה כמתווכת בעיסקה) ומשכך חבה היא בחובת זהירות מושגית כלפי התובעים ובחובת הגינות מכח עיקרון תום הלב. העובדה כי הנתבעת לא החזיקה ברישיון תיווך תקף במועד ביצוע העיסקה (בשל אי תשלום אגרה) אינה מעלה ומורידה מחבותה כלפי התובעים.

עוד קבע בית המשפט, כי לאור היכרותם של התובעים עם הנתבעת (המתווכת) משך שנים ובשל היותם זוג מבוגר המתגורר בתל-אביב, הרי שאין הם מבינים בשווי הבתים ביישוב קדימה ובשל כך קבע בית המשפט כי התובעים הסתמכו על הנתבעת לגבי שווי הבית.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי שווי הבית במועד מכירתו עמד על 1,225,000 ₪ (וזאת לאור מצבו הירוד של הבית וכן עלות היטל השבחה לצורך הכשרת בניה בלתי חוקית בבית) וחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 165,000 ₪ בצרוף שכר הטרחה ששלמו התובעים לנתבעת והוצאות בסך של 18,000 ₪.

שרדנו ייצג זוג (הנתבעים והתובעים שכנגד) אשר הזמין קבלן שיפוצים (התובע והנתבע שכנגד) לביצוע עבודות בביתם בשערי תקווה.

בתביעתו, ביקש קבלן השיפוצים לחייב את בני הזוג בתשלום הסך של 80,000 ₪ אשר לא שולמו לו עפ"י ההסכם בין הצדדים. מנגד, טענו בני הזוג (אשר יוצגו על ידי משרדנו) כי הקבלן לא השלים את עבודות השיפוץ, ביצע אותם שלא ברציפות (בניגוד מפורש להוראות ההסכם בין הצדדים) ובאופן ירוד.

במסגרת ההליך הגישו בני הזוג חוות-דעת מטעם מהנדס הקובעת כי בעבודות שביצע קבלן השיפוץ קיימים ליקויים רבים וכן אי התאמות רבות למפרט הכללי ולתוכניות השיפוץ. מנגד, הקבלן לא הגיש חוות דעת מומחה תוך שבית המשפט דחה את טענתו כי נגרם לו נזק ראייתי בשל העובדה כי כל הליקויים שפורטו בחוות הדעת מטעם מהנדס הנתבעים תוקנו קודם להליך המשפטי וזאת לאור העובדה כי  הקבלן לא טרח לבקש ו/או להציג פנייה כלשהי לפיה ביקש לשלוח מומחה מטעמו (בין במסגרת ההליך המשפטי ובין לפניו) על אף שידע שבין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין עבודות השיפוץ שבוצעו על-ידו.

כן קבע בית המשפט, כי לא יעלה על הדעת כי משפחה בת 8 נפשות תידרש להמשיך ולהתגורר באתר בניה רק כדי לאפשר לקבלן לשלוח מומחה מטעמו.

סופו של יום, דחה בית המשפט את תביעת קבלן השיפוצים במלואה וקיבל את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים וחייב את הקבלן בתשלום הסך של 75,490 ₪ וכן בהוצאות בסך של 9,000 ₪.

משרדנו ייצג את הנתבעת, חברה לניהול בית משותף הפועל גם כמלון דירות על קו החוף בטיילת תל-אביב, בתביעה שהוגשה כנגדה ע"י אחד מדיירי הבניין וכן בתביעה שכנגד אשר הוגשה על-ידה כנגד הדייר (התובע).

במסגרת התביעה העיקרית של הדייר, ביקש הוא מבית משפט השלום בתל-אביב סעד הצהרתי המורה כי הנתבעת (חברת הניהול) אינה רשאית לגבות דמי ניהול ולחילופין ליתן צו הצהרתי המבהיר מהן זכויות חברת הניהול לגבות דמי ניהול.

מנגד, הגישה חברת הניהול באמצעות משרדנו תביעה שכנגד ע"ס 44,069 ₪ בגין חוב דמי ניהול של הדייר.

בית המשפט דחה את התביעה שהגיש הדייר וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה חברת הניהול וקבע כי חברת הניהול זכאית לגבות דמי ניהול מהתובע לאור הוראות הסכם הניהול. כן קבע בית המשפט כי הוצאות הניהול כוללות, בין היתר, הוצאות בגין ביטוח מבנה, מדים של פקידי קבלה, דואר, אגרות ורישיונות, הוצאת משרד המשרת את חברת הניהול, הוצאות בגין שירותים משפטיים וראיית חשבון ועוד.

התובעת וחברה נוספת זכו במכרז חברת הדואר לריהוט הסניפים, מכרז במסגרתו שימשה חברת שגב תעשיות כמתכננת פריטי הריהוט. על אף שהמתכננת אמורה היתה להושיט סיוע שווה לשתי הזוכות במכרז, בהעמדת הדגמים נשוא המכרז, בפועל הוכנו על-ידה הדגמים עבור הזוכה הנוספת, בעוד שאת התובעת הכשילה בהכנת הדגמים, משסרבה למסור לידיה את התוכניות לביצוע הדגמים.

ביהמ"ש המחוזי בירושלים נעתר לבקשת התובעת, אשר יוצגה על-ידי משרדנו, למתן צו מניעה האוסר המשך ביצוע עבודות ריהוט בסניפי חברת הדואר, לאחר שמצא כי התקיים ניגוד עניינים חמור במכרז.

תגובה לעתירה שהוגשה לביהמ"ש העליון ע"י דקל גולן במסגרתה נתבקש ביהמ"ש להורות למשיבים 1-3 (ראש עיריית ת"א, מפקד משטרת ת"א והממונה על איזור ת"א) לפעול למניעת הפרתם של דיני רישוי עסקים וחוקי העזר של עיריית תל אביב באזור נווה צדק בהתייחס לפעילותן של המשיבות 4 – 10, להורות להם להפעיל אמצעי פיקוח ואכיפה מוגברים וכן להורות למשיבים 1 – 3 לעשות שימוש בסמכותם להוציא צווי הפסקה מנהליים נגד אותם בתי עסק הפתוחים לאחר השעה 24:00 ומוכרים אלכוהול לאחר שעה זו ולאכוף צווי סגירה חלוטים שניתנו.

בית המשפט העליון קבע מדובר איפוא בסעדים הנוגעים בעיקרם לפעילות הרשות המקומית בראשה עומד המשיב 1 (ראש עיריית תל-אביב), ולשיקול הדעת שהיא מפעילה בעיקר בנושא אכיפתם של דיני רישוי עסקים. כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינה מוגבלת אך לתקיפת החלטות שהתקבלו על ידי הרשות המקומית אלא היא חלה גם על עתירות שעניינן הימנעותה של הרשות המקומית לקבל החלטות או מחדלים שחדלה.

העתירה נדחתה בשל קיומו של סעד חלופי והוא פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

תביעה לאכיפתה של עסקת מכר שנכרתה לטענת התובע, רונן נתני, לבין הנתבע 1, שמעון פנחס בוסקילה אשר יוצג על-ידי משרדנו.

לטענתו של נתני, בוסקילה התחייב למכור לו בנין ברח' מטלון 1 בתל אביב, תמורת סך של 4,300,000 ש"ח, במסגרת "עסקת חבילה". על פי אותה עסקת חבילה, נתני היה אמור למכור לבוסקילה את ביתו ברחובות תמורת סך של 2,700,000 ש"ח. את ההפרש במחירי שני הנכסים, סך של 1,600,000 ש"ח, אמור היה נתני לשלם לבוסקילה. נתני הוסיף וטען כי לאחר כריתתה של עסקת המכר, נסוג בוסקילה מהתחייבותו, ומכאן התביעה, במסגרתה מבקש נתני לאכוף אך ורק את מכירת הבנין.

מנגד, טען בוסקילה כי הסכים אמנם למכור את הבנין לנתני, בשמה של אימו שהיא בעלת הזכויות בבנין, אלא שהמחיר המוסכם היה 7,000,000 ש"ח ולא 4,300,000 ש"ח.

ביהמ"ש דחה את התביעה וחייב את נתני בתשלום הוצאות בסך של 50,000 ש"ח לבוסקילה.

במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני, ביקשו המבקשים מביהמ"ש השלום בת"א להורות על המשיבים שהינם בעלי מקרקעין גובלים, ביניהם, צ.מ.ח המרמן בע"מ, יורוקום נדל"ן-ניהול פרויקטים (1990) בע"מ ונווה צדק על הים קורפ (אשר יוצגו כולם על-ידי משרדנו), להימנע משימוש בעוגנים זמניים אשר חודרים למקרקעין של המבקשים.

בהחלטתו מיום 14.4.11, דחה ביהמ"ש את הבקשה למתן צו מניעה זמני תוך שהוא קובע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים וכן כי פעולתם של המשיבים תואמת לתב"ע.

המבקשת, יעקב אורי בע"מ, הגישה ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל לחייבה בתשלום מלוא חובו של מתי כספי למשיבה (אקורד מפיקים), אשר יוצגה על-ידי משרדנו, לאחר שהראשון ברח מן הארץ בשל חובותיו האדירים.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נקבע כי דין הערעור להידחות הואיל וחברת שביל באמצע, בה החזיקה המבקשת במניות יחד עם חברה אחרת (אשר החזיקה בנאמנות את מניות מתי כספי), הוקמה מלכתחילה בכדי לשקם את מצבו של מתי כספי ולנהל את פעילותו האומנותית בישראל. משמעות הדבר, כי הקמת החברה שביל באמצע נועדה לאפשר את עקיפת הנושים והתחמקות מהם.
לפיכך, קבע בית המשפט כי הרמת המסך שבוצעה ע"י ראש לשכת ההוצאה לפעול נעשתה כדין (לרבות השימוש בסמכותו כדי לבצע את הרמת המסך).

פאנטזיה תעשיות טכסטיל בע"מ ויורוניט בע"מ החזיקו בזכויות יוצרים וזכיון בארץ לשיווק סריגים הנושאים דמויות מעולמו של וולט דיסני, בעוד שהנתבעות (סריגי לבנון בע"מ וסריגי לבנון שיווק (1992) בע"מ החזיקו בזיכיון דומה לגבי צרפת וארצות השוק המשותף.

הנתבע 3, משה וינבאום, פעל כמנכ"ל הנתבעת 2 (סריגי לבנון בע"מ).

בין התובעות לבין הנתבעות 2-3 נערכו מספר חוזים בין השנים 91' – 93', לפיהם התחייבו לשתף ביניהם פעולה להקמת חברה משותפת שתייצר ותשווק את הסריגים במסגרת הזכיון של התובעות בארץ, ובמסגרת הזכיון הבלעדי שהיה לנתבעות בצרפת ובארצות השוק המשותף.

בשנת 1993 הגישו התובעות תובענה לבית המשפט כנגד הנתבעות ווינבאום בעילה של הפרת הסכמי ההתקשרות בין הצדדים, ובכלל זה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, עילה של גרם הפרת חוזה וקיום חוזה שלא בתום לב.

מנגד, הגיש וינבאום בקשה לסילוק התביעה על הסף כנגדו.

בהחלטתו מיום 1.8.00, דחה ביהמ"ש את הבקשה תוך שהוא קובע כי בעובדות עליהן הוסכם, נקבע, כי הנתבעות עשו עושר ולא במשפט וכי וינבאום בשמשו כאורגן של החברה, הוא שגרם, לבד או ביחד עם אחרים, לכך. מכאן, שללא וינבאום, לבדו או ביחד עם אחרים, לא יכולה החברות מתעשרות שלא במשפט. יש לראות את וינבאום כאחראי עם הנתבעות להתעשרות זו. משכך, אין גם נפקא מינא, אם ההתעשרות הגיעה לידיו של וינבאום אם לחברות. התוצאה היא, איפוא, כי קיימת עילת תביעה כנגד וינבאום.

בית המשפט המחוזי בירושלים קובע כי התיקון לחוק המתיר לעו"ד לגבות שכ"ט בשאינו כסף, יחול רטרואקטיבית במידה והדרישה נעשתה לאחר התיקון.

עד לשנת 2012 הורו כללי האתיקה כי עורכי-דין אשרים לגבות שכר-טרחה אך ורק בכסף, ונאסר עליהם לגבות את שכרם בכל אמצעי אחר (זכויות במקרקעין, מניות וכיוצ"ב). בשנת 2012 תוקן סעיף 9 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) ומאז אותו מועד רשאי עו"ד לגבות את שכרו בשאינו כסף.

בתביעה שהוגשה לאחרונה ע"י יצחק בן-אברהם, באמצעות משרדנו, נדונה השאלה מה יעלה בגורלה של דרישת תשלום שכ"ט עו"ד לאחר שנת 2012, בגין הסכם שכ"ט שנכרת לפני שנת 2012, והאם ניתן להחיל במקרה שכזה את התיקון לכללי לשכת עוה"ד רטרואקטיבית.

באותו עניין רכש בן-אברהם, בדרך של המחאת זכויות, את זכויותיו של עו"ד פרידמן מכח הסכם שכ"ט שנחתם בשנת 1998 בינו ובין מייסדי חברת תומר אלקנה בע"מ, על-פיו היה זכאי ל- 8.9% מהון מניות החברה המחזיקה במקרקעין בסמוך ליישובים אלקנה ושערי תקווה בשומרון.

אבשלום אדם וסיגל סוכובולסקי, בעלי מניות בחברת תומר אלקנה, טענו כי יש לסלק את תביעת בן-אברהם על הסף, בין היתר הואיל והסכם שכה"ט בין עו"ד פרידמן לבין בעלי המניות הינו בלתי חוקי, משום שבעת שנחתם חל איסור על גביית שכ"ט בשאינו כסף. ביהמ"ש המחוזי בירושלים (כב' השופט רומנו) דחה את בקשת הסילוק על הסף לאחר שקבע כי המועד הקובע בשאלת תוקף התיקון לחוק הוא המועד בו נעשתה הדרישה מכח הסכם שכה"ט שנחתם ולא המועד בו נחתם ההסכם.

ביהמ"ש אף הוסיף וציין כי בשים לב לכך כי עו"ד פרידמן מילא את חלקו בהסכם וייצג את בעלי המניות בהצלחה, "ספק אם יהיה זה צודק לפטור את המשיבים מלעמוד בהתחייבותם כלפי עו"ד פרידמן בכל הנוגע לתשלום שכר טרחתו".

תביעה ותביעה שכנגד אשר הוגשו במסגרת סכסוך שנגלע בין שני יצהרי, זמרת מתחילה (בזמנו) אשר יוצגה ע"י משרדנו, לבין מנהליה האישיים, שם ועילית ברזילי ותומר בירן.

במסגרת פסק הבוררות שניתן ע"י הבורר עו"ד מאיר אסטרייכר, נדחתה תביעתם של מנהליה האישיים של שני יצהרי בגין רווח פוטנציאלי בסך של 5,500,000 ש"ח תוך שנקבע כי אלה ניהלו מו"מ בחוסר תום לב תוך הצגת מצג שווא והוספת סעיף להסכם הניהול ללא ידיעתה של שני יצהרי.

בימ"ש השלום בת"א (השופט רחמים כהן) קבע כי ברכבי סקודה מדגם אוקטביה מהשנים 2007-2008 נפלו פגמים מהותיים רבים בייצור, לרבות בגלגל התנופה ובמערכת מיזוג האוויר וחייב את יבואנית סקודה בישראל, צ'מפיון קאר ש.מ., בפיצוי התובעים בגין פגמים אלה בסך של למעלה מ- 100,000 ₪, בתביעה שהוגשה באמצעות משרדנו.

התובעים, עמירם טננבוים, יורם בינדרמן, עמירם סרפר, ליאור אלטר וחיים סגל, רכשו מצ'מפיון קאר רכבים חדשים מסוג סקודה אוקטביה מהשנים 2007-2008 לצורך תפקידם כנהגי מוניות. במהלך השימוש ברכב נאלצו התובעים להגיע למוסך צ'מפיון קאר לעיתים תכופות לצורך תיקון תקלות אשר חזרו על עצמן בכל הרכבים.

תקלות אלה התרחשו בגלגל התנופה, בתיבת ההילוכים, במערכת מיזוג האוויר ובמנועים החשמליים המשמשים את החלונות ברכבים.

בתביעה, אשר הוגשה באמצעות משרדנו, טענו התובעים כי התקלות הנ"ל נבעו מפגמים בייצור תוך שהם מבקשים מביהמ"ש לחייב את צ'מפיון לפצותם בגין מלוא הוצאותיהם בגין תיקון התקלות הנ"ל, ירידת ערך שנגרמה לרכבים, אבדן ימי עבודה ועוגמת נפש.
בפסק דינו מיום 6.6.13, נעתר ביהמ"ש לתביעתם של התובעים וחייב את צ'מפיון קאר במלוא רכיבי התביעה וכן בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.

פסק בוררות משנת 1999 אשר ניתן במחלוקת בין הזמר מתי כספי לבין חברת אקורד בע"מ, אשר היו אמרגניו באותה עת, לגבי סכסוך כספי בקשר עם המופע הידוע והמוכר "לתת".

בתמצית, בין הצדדים נחתם הסכם לפיו זכאי שרעבי לשכר קבוע בגין הופעותיו. אולם לימים, משראה שרעבי כי ההכנסות בגין המופע גדולות מכפי שצפה, ביקש לשנות את תנאי ההסכם. משסירבו התובעים לעשות כן, ניתן עמם שרעבי קשר ונטל את מלוא הכנסות המופע לכיסו.

בהחלטתו, נעתר הבורר איתמר פלפל (שופט בדימ') לתביעה וקבע כי על בועז שרעבי לשלם לאקורד סך של 547,276 ₪ בגין חלקם בהכנסות המופע.

שני הצדדים היו שותפים במקרקעין בפתח תקווה, כאשר המערערים החזיקו 40% מהמקרקעין ואילו המשיבה החזיקה 60% מהמקרקעין. במסגרת תביעה לפירוק שיתוף שהגישה המשיבה הגיעו הצדדים להסכם לפירוק שיתוף במסגרתו הוסכם כי המשיבה תרכוש את זכויות המערערים במקרקעין בהתאם לחוות-דעת שמאית שתינתן ע"ש שמאי שמונה ע"י הצדדים אשר יקבע את שווי המקרקעין ללא הפחתת מע"מ וכי קביעתו זו תחייב את הצדדים.

בחוות דעתו, קבע השמאי כי שווי חלקם של המערערים במקרקעין ללא מע"מ עומד על 2,631,200 ₪ ושווי חלק זה עם מע"מ עומד על 3,104,816 ₪.

הצדדים נחלקו לגבי הסכום אותו נדרשת המשיבה לשלם למערערים, האם הסכום הנמוך (לא כולל מע"מ) או הסכום הגבוה (כולל מע"מ)?

בתביעה שהגישה המשיבה, באמצעות משרדנו, לבית משפט השלום בפתח תקווה נתקבלה עמדתה של המשיבה לפיה המערערים זכאים לשווי הנמוך (ללא מע"מ).

המשיבים הגישו ערעור על החלטה זו.

בית המשפט המחוזי במחוז מרכז דחה את הערעור וקבע כי מדובר במחלוקת שמאית, דהיינו – האם לצורך הערכת שווי המקרקעין יש לכלול את סכום המע"מ. השמאי הודיע כי לשיטתו השווי אינו כולל את המע"מ הואיל ועסקינן במקרקעין השייכים לקטגוריית נכסים עסקיים. מנגד, טענו המערערים כי השמאי טועה בכך שהניח כי השוק הרלוונטי למקרקעין הינו שוק של עוסקים (למשל, קבלנים) ובכך סיווג את המקרקעים כנכס עסקי שכן יש להביא בחשבון גם שוק של רוכשים פרטיים, כגון קבוצות רכישה.

בית המשפט דחה את הטענה כאמור וקבע כי הקביעה באיזה שוק מדובר (שוק של עוסקים או של פרטיים) אף היא שאלה שמאית. משכך, מקום בו מונה שמאי מוסכם וקביעתו היא בלתי ניתנת לערעור, הרי שאין המערערים רשאים לחלוק על קביעתו זו.

תביעה לאכיפת טיוטת הסכם מייסדים, שבין התובע ושניים נוספים לבין "קבוצת ישראלי", שעניינה מיזם להקמת בית קברות יהודי פרטי בהר הזיתים, וכן תביעה לחיוב הנתבע 1 (אשר יוצג ע"י משרדנו) להעביר לתובע את מניותיו בחברה שהיתה בעלת זכויות במיזם האמור.  

המסגרת תביעתו, טען התובע כי יש לראות את טיוטת ההסכם, כהסכם מחייב הגם שלא נחתם. לגישתו, בין הצדדים השתכללה גמירות דעת להיקשר בהסכם מחייב, שפרטיו המהותיים מופיעים בטיוטת ההסכם וכי ככל שההסכם נעדר פרטים, אלה אינם מהותיים וניתנים להשלמה.

בית המשפט דחה את התביעה כאמור וקבע כי לא כל הצדדים להסכם צורפו להליך דנן תוך שזהות חלק מהצדדים להסכם (למשל "קבוצת ישראלי") אינן יישות משפטית ברורה ומשכך לא ניתן לאכוף את ההסכם. כן קבע ביהמ"ש כי לק קיים מועד ברור שהוא מועד כריתת החוזה ומשכך לא ניתן לומר כי קיימת גמירות דעת בקשר עם הסכם המייסדים.

כן ציין בית המשפט כי טיוטת ההסכם לא נחתמה וכי כותרת טיוטת ההסכם הינה "טיוטה לצורך מו"מ בלבד", דבר המלמד שאין עסקינן בעסקה גמורה אלא רק בשלב המו"מ.

בית המשפט גם דחה את הטענה בדבר העברת מניות הנתבע 1 בחברה שהיתה בעלת הזכויות כאמור הואיל וטענה זו לא הוכחה כדבעי ועומדת בניגוד למצב העובדתי.

סופו של דבר, בית המשפט חייב את התובע בתשלום הוצאות בסך של 50,000 ₪ לנתבע 1 (שיוצג ע"י משרדנו) וסך של 50,000 ₪ לנתבעים 2-6.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע״ח 2018 לא נועד להוות תחליף להגשת תביעה. נושה של לקוח של משרד עו״ד שפטר ושות׳ נקט בהליך של חדלות פירעון ע״פ החוק החדש, על יסוד הטענה של הפרת הסדר חוב המצדיק את העמדת יתרת החוב לפירעון מיידי, וכן תשלום פיצוי מוסכם. בתשובה טען משרדנו כי ההסדר לא הופר, ובכל מקרה החוק החדש לא נועד למטרה זו, וככל שהנושה סבור כי ההסדר הופר, כי אז עליו להתכבד ולהגיש תביעה נפרדת לבית המשפט. יום לפני הדיון הודיע הנושה כי הוא מושך את ההליך בו נקט לפי החוק החדש, דבר האומר דרשני, וכעת לא נותר אלא לדון בשאלה האם יחוייב בהוצאות, ואם כן בכמה. המשמעות היא שחוק חדלות פירעון החדש לא נועד לקיצורי דרך ו/או להוות תחליף לתביעה אזרחית בדרך המקובלת.

המשך שימוש בשם מסחרי לאחר תום תקופת זכיינות – בתביעה שנדונה לאחרונה בביהמ"ש השלום בחיפה, ייצג משרד עו״ד שפטר ושות׳ נתבע אשר המשיך להשתמש בשם מסחרי משך שנים לאחר סיום הסכם זכיינות, ובשל כך הוגשה כנגדו תביעה בסך 1,000,0000 ₪. ביהמ"ש קיבל את הטענה כי השימוש שנעשה בשם המסחרי משך שנים לאחר סיום הסכם הזכיינות, הוא שימוש שהוסכם על החברה המזכה, ולראיה איש לא מנע בעד החנות להמשיך ולעשות שימוש בשם, על אף שהחברה היתה מודעת היטב לשימוש שנעשה. ביהמ"ש קבע אמנם כי בשנה האחרונה לתקופה נשוא כתב התביעה פקעה ההסכמה לעשיית השימוש בשם המסחרי, אולם דחה את ניסיון החברה לגזור גזירה שווה לעניין סכום הפיצוי מהסכמים בחתימת זכיינים אחרים, מקום בו לא הוצג הסכם הזכיינות עם הנתבע. יתרה מזו, בהינתן כי סכום הפיצוי שנפסק לתובעת עמד על סך של 20,000 ₪ בלבד מתוך סכום התביעה בסך 1,000,000 ₪, חייב ביהמ"ש את התובעת בהוצאות משפט בסך 7,500 ₪ לזכות הנתבע, והורה על קיזוזן מהפיצוי שנפסק.

בימ"ש השלום בת"א דחה תביעה כנגד מעצבת פנים, עת קבע כי הליקויים שהתגלו במסגרת עבודות שיפוצים הם ליקויי ביצוע והקבלן אחראי להם לבדו.

בעקבות עבודות שיפוצים שבוצעו בדירתה, הגישה בעלת הדירה תביעה בסך 221,430 ₪ כנגד קבלן הביצוע ומעצבת הפנים.

בימ"ש השלום בת"א קיבל את התביעה בחלקה כנגד הקבלן, אולם דחה את התביעה כנגד מעצבת הפנים, אשר יוצגה ע"י משרד עו״ד שפטר ושות׳, על יסוד הקביעה כי הליקויים הם ליקויי ביצוע וככאלה אין מעצבת הפנים אחראית להם.

ביהמ"ש אף קיבל את התביעה לפיצויים מוסכמים שהגישה בעלת הדירה כנגד הקבלן בשל האיחור במסירת העבודות, ודחה תביעה זו כנגד מעצבת הפנים, הואיל ולא נטען כלל כי הינה אחראית לאחור כאמור.

ביהמ"ש אף קיבל את תביעתה הנגדית של מעצבת הפנים להשלמת שכר עבודתה (אותו סרבה בעלת הדירה לשלם), ובנסיבות העניין אף חייב את בעלת הדירה לשאת בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪ למעצבת הפנים.

משרדנו מתמחה הן בטיפול בתביעות ליקויים והן ב טיפול בתביעות אחריות מקצועית.

משרד עו״ד שפטר ושות׳ מצליח להביא לביטול הסכם מכר, עבור חלקה של אישה בהסכם רכישת דירה (מחצית), בשל טענת כח עליון הנובעת ממאסרו והרשעתו של הבעל (הרוכש) הפירומן.
ע״פ פסק הדין על המוכרים להשיב לאישה מחצית מהתשלום הראשון ששילמו בני הזוג עבור הרכישה.

https://www.calcalist.co.il/real-estate/article/rJw5cy00D00

בית המשפט העליון דחה בקשה לפסלות שופט וקבע כי הכרעת ערכאת הערעור בבקשת ביניים לעיכוב ביצוע פס"ד, אין בה כדי ללמד כי דעתו של ביהמ"ש "ננעלה"

בתיק בנושא סכסוך עזבון בו מייצג משרד עו״ד שפטר ושות׳, דחה ביהמ"ש העליון (כב' הנשיאה אסתר חיות) לבקשת הצד שכנגד בקשה לפסילת שופט ביהמ"ש המחוזי, אשר דחה באופן חלקי בקשה לעיכוב ביצוע לתשלום כספי עזבון, והורה על תשלום מחציתם ללקוח משרדנו ואת המחצית השנייה הורה להפקיד בקופת ביהמ"ש.

ביהמ"ש העליון קבע כי החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע כרוכה מעצם טבעה בהערכת סיכויי הערעור, ועל כן הכרעה בה אינה מלמדת כי דעתו של ביהמ"ש הנכבד "ננעלה" לכאן או לכאן, ובהתאמה אין בה כדי להקים עילה לפסילת שופט (שאם לא כן, שופט הדן בערעור לא יוכל לדון בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרתו).

בהתאמה נדחתה הבקשה לפסילת שופט.