במסגרת תביעה שהגיש משרדנו לביהמ"ש המחוזי במחוז מרכז בשם עמותת איגוד האמרגנים ומפיקי אומניות הבמה בישראל, נתבקש ביהמ"ש לאסור על המשיבות, ביניהן תאגידים עירוניים וממשלתיים, להתנות את הסכמי השכרת האולמות, אותם הם מנהלים, בהענקת כרטיסי הזמנה ללא תמורה לצרכיהן.

בפסק דינו מיום 6.10.10, קיבל ביהמ"ש את התביעה, וקבע כי התובעים זכאים, בין אם מכוח עקרון תקנת הציבור ובין אם מכוח עקרון תום הלב, להתערבות משפטית שתבטיח כי הקצאת כרטיסי הזמנה למשיבות תיעשה אך ורק בכפוף לקיומו של הליך מסודר אשר יבטיח כי חלוקת ההזמנות על ידי המשיבות נעשית בהתאם לכללי מינהל תקינים. הליך מסודר כאמור צריך להיות מגובה בנוהל כתוב ומאושר כדין, המסדיר שורה של סוגיות כגון הקריטריונים המאושרים לחלוקת כרטיסי הזמנה; הגורם המוסמך להקצות את כרטיסי ההזמנה על פי הקריטריונים המאושרים; דיווח הגורם המוסמך למפיק על זהות מקבלי כרטיסי ההזמנה; המנגנון באמצעותו יכול המפיק לוודא כי לא נעשה שימוש בלתי מורשה בכרטיסי הזמנה וכיו"ב.

מאחר ונוהל כאמור אינו קיים באף אחת מהמשיבות, נקבע כי הנוהג לדרוש כרטיסי הזמנה, כפי שהוא מבוצע כיום, הוא נוהג פסול וחסר תוקף.

במסגרת עתירה שהגשנו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשם הדרן, טענו כי ההתאחדות לא קיימה מכרז להפצת הכרטיסים למשחקי הגביע על אף שחלה עליה חובה לעשות כן.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין חולק כי ככלל מוטלת על ההתאחדות חובה לפרסם מכרז למתן זיכיון למכירת כרטיסים למשחקים אותם היא מארגנת. פרסום מכרז הזיכיון, המכרז המשולב והמכרז החדש מלמדים שככלל ההתאחדות פועלת לקיום חובתה לפרסם מכרזים להפצת כרטיסים למשחקי הכדורגל אותם היא מארגנת.

על אף האמור לעיל, דחה בית המשפט את התביעה בשל הגשתה "ברגע האחרון" אך חייב את ההתאחדות בתשלום הוצאות למבקשת.

תגובה לעתירה שהוגשה לביהמ"ש העליון ע"י דקל גולן במסגרתה נתבקש ביהמ"ש להורות למשיבים 1-3 (ראש עיריית ת"א, מפקד משטרת ת"א והממונה על איזור ת"א) לפעול למניעת הפרתם של דיני רישוי עסקים וחוקי העזר של עיריית תל אביב באזור נווה צדק בהתייחס לפעילותן של המשיבות 4 – 10, להורות להם להפעיל אמצעי פיקוח ואכיפה מוגברים וכן להורות למשיבים 1 – 3 לעשות שימוש בסמכותם להוציא צווי הפסקה מנהליים נגד אותם בתי עסק הפתוחים לאחר השעה 24:00 ומוכרים אלכוהול לאחר שעה זו ולאכוף צווי סגירה חלוטים שניתנו.

בית המשפט העליון קבע מדובר איפוא בסעדים הנוגעים בעיקרם לפעילות הרשות המקומית בראשה עומד המשיב 1 (ראש עיריית תל-אביב), ולשיקול הדעת שהיא מפעילה בעיקר בנושא אכיפתם של דיני רישוי עסקים. כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינה מוגבלת אך לתקיפת החלטות שהתקבלו על ידי הרשות המקומית אלא היא חלה גם על עתירות שעניינן הימנעותה של הרשות המקומית לקבל החלטות או מחדלים שחדלה.

העתירה נדחתה בשל קיומו של סעד חלופי והוא פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

המבקשים (אשר יוצגו על-ידי משרדנו) עתרו לסעד הצהרתי, על-פיו הם בעלי זכות החזקה הבלעדית בשטחים ספציפיים בנמל ת"א וכן למתן צו עשה, המורה למשיבה (אוצר מפעלי ים המנהלת את מתחם נמל ת"א) למסור לידיהם את החזקה בשטחים אלה, זאת בהמשך לחוזים שנכרתו בין הצדדים ולאחר שהמשיבה הפרה את התחייבותה, על בסיס החוזה האחרון שנכרת בין הצדדים, להשיב למבקשים את החזקה בשטח אותו פינו בהסכמה, לצורכי שיפוץ הנמל.

בית המשפט קיבל את העתירה וקבע אוצר מפעלי ים הפרה את התחייבותה להשיב למבקשים את השטחים במדוברים.

כן קבע בית המשפט כי על אף שלא היתה שום מניעה כי אוצר מפעלי ים תגיש תביעת פינוי כנגד המבקשים, הרי שבפועל היא לא עשתה כן, אלא בחרה להתחכם והכינה למבקשים "תרגיל" יוצא מן הכלל, במסגרתו קיבלה, בערמה למעשה, את השטח לצורך שיפוץ ולאכלוס בתקופת ההרשאה, שכן לא גילתה מראש למבקשים כי השטח לא יוחזר להם. בכך, סברה אוצר מפעלי ים כי תוכל להפוך את היוצרות ובמקום להיות זו הנאלצת להגיש את תביעת פינוי כנגד המבקשים, לאלצם למעשה לפתוח את העימות המשפטי בהגשת תביעת השבה.

בית המשפט קבע כי אוצר מפעלי ים הפרה את התחייבותה כלפי המשיבים בצורה בוטה, בשים לב לכך כי על רשויות השלטון, ככל צד בחוזה, מוטלת החובה לכבד הסכמים שעליהן הן חותמות. חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה ואת הבטחותיה היא פרי חובת ההגינות המוטלת עליה: הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות.

בית המשפט קבע כי חרף ההלכה האמורה, בפועל מעטים המקרים בהם שוחררה רשות ציבורית מחיוביה החוזיים על-יסוד הלכת ההשתחררות. הכלל המנחה הוא שחוזים יש לקיים, וההשתחררות מקיום החוזה היא בגדר יוצא מן הכלל, אשר ניתן להצדיקו רק בנסיבות חריגות, בהן ביצועו של החוזה אינו מתיישב עם החובה השלטונית. המבחן הוא מבחן של צרכי ציבור חיוניים. כאשר צרכי ציבור חיוניים אינם מתיישבים עם קיום החוזה ועם מילוי תנאיו, קמה לרשות זכות להשתחרר מהחוזה. על הרשות להצביע על צרכים אלו ועל חיוניותם ואין די בטענה סתמית בדבר צורכי הציבור. ההחלטה על ההשתחררות מחייבת לשקול ולאזן בין אינטרסים שונים וביניהם אמינות השלטון ועניינו של הצד השני להתקשרות . אין די בהעלאת טענה סתמית, אלא שנדרשת הערכה כי צורכי ציבור חיוניים עומדים בסתירה להתחייבות החוזית שנטלה על עצמה הרשות, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם החוזה. מדובר בחריג שיש להפעילו במקרים נדירים, ועל הרשות לפעול מתוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, בתום לב, כאשר הערך העליון והעיקרון המנחה הוא הצורך לקיים חוזים.

במקרה זה, קבע בית המשפט כי אוצר מפעלי ים לא הוכיחה כי מדובר בצורכי ציבור חיוניים, לא הוכחה פגיעה מהותית בציבור, אשר יש בה בכדי להפוך את הערך של האמינות השלטונית לערך נדחה בנסיבות עניינינו ומשכך נדחתה טענת אוצר מפעלי ים בדבר "הלכת ההשתחררות".

בית המשפט קבע כי אין דבר יותר צודק בנסיבות העניין מאשר אכיפת החוזה. במקרה דנן, מאזן הנוחות ומאזן השיקולים הכללי נוטים לטובת המבקשים. בנסיבות העניין אוצר מפעלי ים לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות המקרה דנן.

התובעת וחברה נוספת זכו במכרז חברת הדואר לריהוט הסניפים, מכרז במסגרתו שימשה חברת שגב תעשיות כמתכננת פריטי הריהוט. על אף שהמתכננת אמורה היתה להושיט סיוע שווה לשתי הזוכות במכרז, בהעמדת הדגמים נשוא המכרז, בפועל הוכנו על-ידה הדגמים עבור הזוכה הנוספת, בעוד שאת התובעת הכשילה בהכנת הדגמים, משסרבה למסור לידיה את התוכניות לביצוע הדגמים.

ביהמ"ש המחוזי בירושלים נעתר לבקשת התובעת, אשר יוצגה על-ידי משרדנו, למתן צו מניעה האוסר המשך ביצוע עבודות ריהוט בסניפי חברת הדואר, לאחר שמצא כי התקיים ניגוד עניינים חמור במכרז.