פסק דינו מיום 28.2.19, נעתר ביהמ"ש המחוזי בת"א (המותב שבח, שוחט ואטדגי) לערעור שהגיש ערב לחובות חברה, אשר הוגש ע"י עוה"ד רפי שפטר ורוני כהן שפירא, על פסק-דינו של בימ"ש השלום בת"א (השו' נאווה ברוורמן) אשר דחה את תביעת המערער לשיפוי חלקם היחסי של הערבים האחרים לחובות החברה.

סיפור המקרה בקצרה – המערער מחזיק ב- 25% מהחברה ואילו המשיבים מחזיקים 62.5% מהחברה (במישרין ו/או בעקיפין). בשנת 1997 נטלה החברה הלוואה מהבנק. לצורך הבטחת אותה הלוואה, מישכנה החברה את מלוא זכויותיה במקרקעין. כמו כן, כל בעלי המניות בחברה חתמו על כתבי ערבות "ביחד ולחוד" לטובת הבנק להבטחת תשלומי החזר המשכנתא ואף חתמו על הסכם בדבר חלוקת נטל החיוב לבנק ביניהם בהתאם ליחס אחזקותיהם בחברה.

לימים, הפסיקו המשיבים לשלם את תשלומי החזר המשכנתא והבנק פעל למימוש המשכנתא וכתבי הערבות. המשיבים מכרו את המקרקעין שבבעלות החברה לצד ג' בשליטתם המלאה כנגד סך של 2 מיליון ₪ אשר שולם לבנק כנגד הפטרת המשיבים מחובם כלפי הבנק. כנגד המערער ניתן פס"ד לטובת הבנק בגינו שילם המערער לבנק סך של למעלה מ- 1,100,000 מיליון ₪.

בתביעתו, טען המערער כי על המשיבים לשפות אותו בגין חלקם היחסי בסך ששילם לבנק, הואיל ובפועל המשיבים לא שילמו לבנק דבר, שכן הסך של 2 מיליון ₪ שולם ע"י החברה ולא ע"י המשיבים עצמם.

בפסק דינו, דחה בימ"ש השלום את תביעת המערער לאחר שקבע כי תשלום הסך של 2 מיליון ₪ לבנק ע"י המשיבים מהווה תשלום לבנק במסגרת פרעון חובם של המשיבים (להבדיל מהחברה) ולאחר שייחס למערער אשם במחדלו לשתף פעולה עם המשיבים לצורך סילוק החוב לבנק.

ביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל את הערעור שהגיש המערער וקבע בפסק דין תקדימי, כי לא ניתן לסתור את חזקת השיוויון שבין שניים שחייבים בחיוב אחד (ס' 56(א) לחוק החוזים (חלק כללי) מקום בו קיימת הסכמה מפורשת בין החייבים בדבר דרך חלוקת נטל החיוב ביניהם.

עוד קבע ביהמ"ש המחוזי, כי עקרון האשם, שנועד לשנות את ההסכמה המפורשת שבין החייבים ביחס לדרך חלוקת נטל החיוב בשל אשם שנפל בחלקו של מי מהחייבים, חייב להיות מוכח באופן כמותי ו/או שיעורי על מנת שניתן יהיה לעשות בו שימוש לצורך שינוי חלוקת הנטל בין החייבים. משבימ"ש השלום לא קבע באופן מפורש וברור, הן מבחינת נטל ההוכחה הן מבחינה כמותית, את האשם שיש לייחס למערער, קבע ביהמ"ש המחוזי כי עקרון האשם לא הוכח כך שלא הוכח כי אלמלא האשם הנטען היה הבנק מסתפק באותם 2 מיליון ₪ ששולמו ע"י החברה.

בנוסף, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים אינם יכולים לאחוז את החבל בשתי קצותיו ולטעון כי הם גם הבעלים של הקרקע (אותה רכשו מהחברה באמצעות צד ג' שבשליטתם המלאה) בעקבות אותם 2 מיליון ₪ ששולמו וגם לטעון כי אותם 2 מיליון ₪ מהווה תשלום לבנק במסגרת פירעון חובם.

סופו של דבר, נעתר ביהמ"ש המחוזי בת"א לערעור וחייב את המשיבים להשיב למערער סך של 551,166 ש"ח בהתאם לחלקם היחסי בחברה.