משרדנו ייצג את הדוגמנית הידועה קרין מגריזו בתביעה כספית כנגד טו גו הלבשה והנעלה בע"מ בשל הפרת הסכם בשל המשך שימוש בדמותה של קרין מגריזו בפרסומים של טו גו לאחר שהסכם ביניהם נסתיים בניגוד להוראות ההסכם.

בית משפט השלום בת"א (השופטת שרון גלר) קיבל את התביעה וקבע כי זכותם של ידוענים להגן על האינטרס הכלכלי שלהם לעשיית שימוש מסחרי בדמותם הוכרה בפסיקה כזכות מוגנת המכונה זכות לפרסום.

כמו כן, קבע בית המשפט כי אחד הנזקים שר ניתן להניח כי התובעת כ"ידוענית סבירה" ביקשה להימנע ממנו באמצעות תניית הפיצוי המוסכם, שנקבעה בחוזה בין הצדדים, הינו הנזק  אשר צפוי היה להיגרם לה באם הנתבעת תמשיך לעשות שימוש בדמותה ובכך תגרום לגרומים מסחריים אחרים כלשהם להימנע מלהתקשר עמה במהלך אותה תקופה או להפסיק את ההתקשרות עימה, שכן דמותה של התובעת תמשיך להיות מזוהה עם הנתבעת ומוצריה למרות שתקופת ההסכם נסתיימה.

סופו של דבר, חייב בית המשפט את טו גו הלבשה והנעלה בע"מ לשלם לקרין מגריזו סך כולל של 89,600 ₪ בגין הפרת ההסכם וכן בהוצאות בסך של 20,000 ₪.

משרדנו ייצג זוג בתביעה לפיצויים מוסכמים בשל הפרת הסכם מכר למכירת דירת יד-שנייה, בה יוצגו שני הצדדים על-ידי אותו עורך-דין, שעה שהקונים (הנתבעים) החלו בשיפוץ המרתף בית המגורים ללא ידיעת או הסכמת המוכרים (התובעים) ובכך תפסו חזקה בדירת המגורים לפני ששולמה מלוא התמורה בגינו ובטרם היו זכאים הקונים לקבל את החזקה בדירה.

במסגרת הגנתם, טענו הקונים כי הגיעו להסכמה עם השוכר בדירה לפיה תינתן להם גישה לבצע שיפוץ במרתף קודם לקבלת החזקה בדירה. אולם, בית המשפט לא קיבל את הטענה כאמור לאחר שהקונים לא זימנו את השוכר להעיד בבית המשפט בדבר נכונות גרסתם. בעניין זה, קבע בית המשפט כי קמה החזקה כי אם היה השוכר מוזמן להעיד היתה עדותו פועלת כנגד הקונים (הנתבעים).

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הקונים לפיה דובר על אפשרות שיפוץ המרתף קודם למסירת החזקה הואיל ואפשרות כאמור לא נזכרה כלל בהסכם המכר. בית המשפט גם דחה את טענת עורך-הדין (אשר ייצג את שני הצדדים בעיסקת המכר) לפיה הנושא "פרח מזכרונו" הואיל ועסקינן בנושא מהותי למהות התביעה.

בית המשפט קבע כי ביצוע שיפוץ בחלק מדירת המגורים מהווה תפיסת חזקה בכל דירת המגורים.

כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבעים לפיה תיקנו את ההפרה מעת ששילמו את מלוא התמורה וזאת מהטעם כי תיקון ההפרה (ביצוע שיפוץ מהותי במרתף הדירה) היה צריך להיות ע"י השבת המצב לקדמותו ולא ע"י תשלום מלוא התמורה.

סופו של דבר, חייב בית המשפט את הנתבעים בתשלום פיצוי בסך כולל של 36,341 ₪ וכן בהוצאות בסך של 5,000 ₪ וזאת בשים לב לכך כי מירה התמורה (80%) שולמה למוכרים קודם לביצוע ההפרה.

משרדנו ייצג זוג, אשר מכרו את ביתם ביישוב קדימה בתמורה לסך של 1,060,000 ₪,  בתביעה כנגד מתווכת במקרקעין בשל הפרת חובותיה כלפיהם בשל הערכת שווי הבית בחסר וגרמה למוכרים למכור את הבית בתמורה מופחתת מאשר השווי הריאלי שלו.

יצויין, כי לאחר שנקלעו המוכרים לסכסוך עם רוכש הבית, הזמינו חוות-דעת שמאי שקבעה כי שוויו הריאלי של הבית גבוה ב- 390,000 ₪ מהשווי בו נמכר בהסתמכות על המתווכת. כמו כן, גילו התובעים כי הנתבעת כלל לא החזיקה ברישיון תיווך תקף במועד ביצוע העיסקה.

בית המשפט קבע כי הנתבעת ביצעה פעולת תיווך עבור התובעים (לאחר שזו טענה כי כלל לא שימה כמתווכת בעיסקה) ומשכך חבה היא בחובת זהירות מושגית כלפי התובעים ובחובת הגינות מכח עיקרון תום הלב. העובדה כי הנתבעת לא החזיקה ברישיון תיווך תקף במועד ביצוע העיסקה (בשל אי תשלום אגרה) אינה מעלה ומורידה מחבותה כלפי התובעים.

עוד קבע בית המשפט, כי לאור היכרותם של התובעים עם הנתבעת (המתווכת) משך שנים ובשל היותם זוג מבוגר המתגורר בתל-אביב, הרי שאין הם מבינים בשווי הבתים ביישוב קדימה ובשל כך קבע בית המשפט כי התובעים הסתמכו על הנתבעת לגבי שווי הבית.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי שווי הבית במועד מכירתו עמד על 1,225,000 ₪ (וזאת לאור מצבו הירוד של הבית וכן עלות היטל השבחה לצורך הכשרת בניה בלתי חוקית בבית) וחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 165,000 ₪ בצרוף שכר הטרחה ששלמו התובעים לנתבעת והוצאות בסך של 18,000 ₪.

שרדנו ייצג זוג (הנתבעים והתובעים שכנגד) אשר הזמין קבלן שיפוצים (התובע והנתבע שכנגד) לביצוע עבודות בביתם בשערי תקווה.

בתביעתו, ביקש קבלן השיפוצים לחייב את בני הזוג בתשלום הסך של 80,000 ₪ אשר לא שולמו לו עפ"י ההסכם בין הצדדים. מנגד, טענו בני הזוג (אשר יוצגו על ידי משרדנו) כי הקבלן לא השלים את עבודות השיפוץ, ביצע אותם שלא ברציפות (בניגוד מפורש להוראות ההסכם בין הצדדים) ובאופן ירוד.

במסגרת ההליך הגישו בני הזוג חוות-דעת מטעם מהנדס הקובעת כי בעבודות שביצע קבלן השיפוץ קיימים ליקויים רבים וכן אי התאמות רבות למפרט הכללי ולתוכניות השיפוץ. מנגד, הקבלן לא הגיש חוות דעת מומחה תוך שבית המשפט דחה את טענתו כי נגרם לו נזק ראייתי בשל העובדה כי כל הליקויים שפורטו בחוות הדעת מטעם מהנדס הנתבעים תוקנו קודם להליך המשפטי וזאת לאור העובדה כי  הקבלן לא טרח לבקש ו/או להציג פנייה כלשהי לפיה ביקש לשלוח מומחה מטעמו (בין במסגרת ההליך המשפטי ובין לפניו) על אף שידע שבין הצדדים קיימת מחלוקת לעניין עבודות השיפוץ שבוצעו על-ידו.

כן קבע בית המשפט, כי לא יעלה על הדעת כי משפחה בת 8 נפשות תידרש להמשיך ולהתגורר באתר בניה רק כדי לאפשר לקבלן לשלוח מומחה מטעמו.

סופו של יום, דחה בית המשפט את תביעת קבלן השיפוצים במלואה וקיבל את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים וחייב את הקבלן בתשלום הסך של 75,490 ₪ וכן בהוצאות בסך של 9,000 ₪.

משרדנו ייצג את הנתבעת, חברה לניהול בית משותף הפועל גם כמלון דירות על קו החוף בטיילת תל-אביב, בתביעה שהוגשה כנגדה ע"י אחד מדיירי הבניין וכן בתביעה שכנגד אשר הוגשה על-ידה כנגד הדייר (התובע).

במסגרת התביעה העיקרית של הדייר, ביקש הוא מבית משפט השלום בתל-אביב סעד הצהרתי המורה כי הנתבעת (חברת הניהול) אינה רשאית לגבות דמי ניהול ולחילופין ליתן צו הצהרתי המבהיר מהן זכויות חברת הניהול לגבות דמי ניהול.

מנגד, הגישה חברת הניהול באמצעות משרדנו תביעה שכנגד ע"ס 44,069 ₪ בגין חוב דמי ניהול של הדייר.

בית המשפט דחה את התביעה שהגיש הדייר וקיבל את התביעה שכנגד שהגישה חברת הניהול וקבע כי חברת הניהול זכאית לגבות דמי ניהול מהתובע לאור הוראות הסכם הניהול. כן קבע בית המשפט כי הוצאות הניהול כוללות, בין היתר, הוצאות בגין ביטוח מבנה, מדים של פקידי קבלה, דואר, אגרות ורישיונות, הוצאת משרד המשרת את חברת הניהול, הוצאות בגין שירותים משפטיים וראיית חשבון ועוד.

תביעה לאכיפתה של עסקת מכר שנכרתה לטענת התובע, רונן נתני, לבין הנתבע 1, שמעון פנחס בוסקילה אשר יוצג על-ידי משרדנו.

לטענתו של נתני, בוסקילה התחייב למכור לו בנין ברח' מטלון 1 בתל אביב, תמורת סך של 4,300,000 ש"ח, במסגרת "עסקת חבילה". על פי אותה עסקת חבילה, נתני היה אמור למכור לבוסקילה את ביתו ברחובות תמורת סך של 2,700,000 ש"ח. את ההפרש במחירי שני הנכסים, סך של 1,600,000 ש"ח, אמור היה נתני לשלם לבוסקילה. נתני הוסיף וטען כי לאחר כריתתה של עסקת המכר, נסוג בוסקילה מהתחייבותו, ומכאן התביעה, במסגרתה מבקש נתני לאכוף אך ורק את מכירת הבנין.

מנגד, טען בוסקילה כי הסכים אמנם למכור את הבנין לנתני, בשמה של אימו שהיא בעלת הזכויות בבנין, אלא שהמחיר המוסכם היה 7,000,000 ש"ח ולא 4,300,000 ש"ח.

ביהמ"ש דחה את התביעה וחייב את נתני בתשלום הוצאות בסך של 50,000 ש"ח לבוסקילה.

המבקשים (אשר יוצגו על-ידי משרדנו) עתרו לסעד הצהרתי, על-פיו הם בעלי זכות החזקה הבלעדית בשטחים ספציפיים בנמל ת"א וכן למתן צו עשה, המורה למשיבה (אוצר מפעלי ים המנהלת את מתחם נמל ת"א) למסור לידיהם את החזקה בשטחים אלה, זאת בהמשך לחוזים שנכרתו בין הצדדים ולאחר שהמשיבה הפרה את התחייבותה, על בסיס החוזה האחרון שנכרת בין הצדדים, להשיב למבקשים את החזקה בשטח אותו פינו בהסכמה, לצורכי שיפוץ הנמל.

בית המשפט קיבל את העתירה וקבע אוצר מפעלי ים הפרה את התחייבותה להשיב למבקשים את השטחים במדוברים.

כן קבע בית המשפט כי על אף שלא היתה שום מניעה כי אוצר מפעלי ים תגיש תביעת פינוי כנגד המבקשים, הרי שבפועל היא לא עשתה כן, אלא בחרה להתחכם והכינה למבקשים "תרגיל" יוצא מן הכלל, במסגרתו קיבלה, בערמה למעשה, את השטח לצורך שיפוץ ולאכלוס בתקופת ההרשאה, שכן לא גילתה מראש למבקשים כי השטח לא יוחזר להם. בכך, סברה אוצר מפעלי ים כי תוכל להפוך את היוצרות ובמקום להיות זו הנאלצת להגיש את תביעת פינוי כנגד המבקשים, לאלצם למעשה לפתוח את העימות המשפטי בהגשת תביעת השבה.

בית המשפט קבע כי אוצר מפעלי ים הפרה את התחייבותה כלפי המשיבים בצורה בוטה, בשים לב לכך כי על רשויות השלטון, ככל צד בחוזה, מוטלת החובה לכבד הסכמים שעליהן הן חותמות. חובת הרשות לקיים את התחייבויותיה ואת הבטחותיה היא פרי חובת ההגינות המוטלת עליה: הגישה הינה כי רשות שלטונית המתכחשת להבטחתה (החד-צדדית), לכאורה אינה נוהגת בהגינות ובסבירות.

בית המשפט קבע כי חרף ההלכה האמורה, בפועל מעטים המקרים בהם שוחררה רשות ציבורית מחיוביה החוזיים על-יסוד הלכת ההשתחררות. הכלל המנחה הוא שחוזים יש לקיים, וההשתחררות מקיום החוזה היא בגדר יוצא מן הכלל, אשר ניתן להצדיקו רק בנסיבות חריגות, בהן ביצועו של החוזה אינו מתיישב עם החובה השלטונית. המבחן הוא מבחן של צרכי ציבור חיוניים. כאשר צרכי ציבור חיוניים אינם מתיישבים עם קיום החוזה ועם מילוי תנאיו, קמה לרשות זכות להשתחרר מהחוזה. על הרשות להצביע על צרכים אלו ועל חיוניותם ואין די בטענה סתמית בדבר צורכי הציבור. ההחלטה על ההשתחררות מחייבת לשקול ולאזן בין אינטרסים שונים וביניהם אמינות השלטון ועניינו של הצד השני להתקשרות . אין די בהעלאת טענה סתמית, אלא שנדרשת הערכה כי צורכי ציבור חיוניים עומדים בסתירה להתחייבות החוזית שנטלה על עצמה הרשות, ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם החוזה. מדובר בחריג שיש להפעילו במקרים נדירים, ועל הרשות לפעול מתוך התחשבות ראויה בכל השיקולים הצריכים לעניין, בתום לב, כאשר הערך העליון והעיקרון המנחה הוא הצורך לקיים חוזים.

במקרה זה, קבע בית המשפט כי אוצר מפעלי ים לא הוכיחה כי מדובר בצורכי ציבור חיוניים, לא הוכחה פגיעה מהותית בציבור, אשר יש בה בכדי להפוך את הערך של האמינות השלטונית לערך נדחה בנסיבות עניינינו ומשכך נדחתה טענת אוצר מפעלי ים בדבר "הלכת ההשתחררות".

בית המשפט קבע כי אין דבר יותר צודק בנסיבות העניין מאשר אכיפת החוזה. במקרה דנן, מאזן הנוחות ומאזן השיקולים הכללי נוטים לטובת המבקשים. בנסיבות העניין אוצר מפעלי ים לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות המקרה דנן.

במסגרת בקשה למתן צו מניעה זמני, ביקשו המבקשים מביהמ"ש השלום בת"א להורות על המשיבים שהינם בעלי מקרקעין גובלים, ביניהם, צ.מ.ח המרמן בע"מ, יורוקום נדל"ן-ניהול פרויקטים (1990) בע"מ ונווה צדק על הים קורפ (אשר יוצגו כולם על-ידי משרדנו), להימנע משימוש בעוגנים זמניים אשר חודרים למקרקעין של המבקשים.

בהחלטתו מיום 14.4.11, דחה ביהמ"ש את הבקשה למתן צו מניעה זמני תוך שהוא קובע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים וכן כי פעולתם של המשיבים תואמת לתב"ע.

שני הצדדים היו שותפים במקרקעין בפתח תקווה, כאשר המערערים החזיקו 40% מהמקרקעין ואילו המשיבה החזיקה 60% מהמקרקעין. במסגרת תביעה לפירוק שיתוף שהגישה המשיבה הגיעו הצדדים להסכם לפירוק שיתוף במסגרתו הוסכם כי המשיבה תרכוש את זכויות המערערים במקרקעין בהתאם לחוות-דעת שמאית שתינתן ע"ש שמאי שמונה ע"י הצדדים אשר יקבע את שווי המקרקעין ללא הפחתת מע"מ וכי קביעתו זו תחייב את הצדדים.

בחוות דעתו, קבע השמאי כי שווי חלקם של המערערים במקרקעין ללא מע"מ עומד על 2,631,200 ₪ ושווי חלק זה עם מע"מ עומד על 3,104,816 ₪.

הצדדים נחלקו לגבי הסכום אותו נדרשת המשיבה לשלם למערערים, האם הסכום הנמוך (לא כולל מע"מ) או הסכום הגבוה (כולל מע"מ)?

בתביעה שהגישה המשיבה, באמצעות משרדנו, לבית משפט השלום בפתח תקווה נתקבלה עמדתה של המשיבה לפיה המערערים זכאים לשווי הנמוך (ללא מע"מ).

המשיבים הגישו ערעור על החלטה זו.

בית המשפט המחוזי במחוז מרכז דחה את הערעור וקבע כי מדובר במחלוקת שמאית, דהיינו – האם לצורך הערכת שווי המקרקעין יש לכלול את סכום המע"מ. השמאי הודיע כי לשיטתו השווי אינו כולל את המע"מ הואיל ועסקינן במקרקעין השייכים לקטגוריית נכסים עסקיים. מנגד, טענו המערערים כי השמאי טועה בכך שהניח כי השוק הרלוונטי למקרקעין הינו שוק של עוסקים (למשל, קבלנים) ובכך סיווג את המקרקעים כנכס עסקי שכן יש להביא בחשבון גם שוק של רוכשים פרטיים, כגון קבוצות רכישה.

בית המשפט דחה את הטענה כאמור וקבע כי הקביעה באיזה שוק מדובר (שוק של עוסקים או של פרטיים) אף היא שאלה שמאית. משכך, מקום בו מונה שמאי מוסכם וקביעתו היא בלתי ניתנת לערעור, הרי שאין המערערים רשאים לחלוק על קביעתו זו.

משרד עו״ד שפטר ושות׳ ייצג ב- 9 הליכים, שבסופם תם ונשלם המאבק לרישום זכויות במקרקעין בשטח של כ- 100 דונם ביישוב אלקנה.
לאחר מאבק ארוך שכלל הליך בפני הוועדה לרישום ראשון במינהל האזרחי באיו"ש, שני הליכים בפני וועדת הערר במחנה עופר, הליך אחד בביהמ"ש המחוזי מרכז, שני הליכים בביהמ"ש המחוזי בירושלים ושני הליכים בביהמ"ש העליון, דחה ביהמ"ש העליון ערעור נוסף על רישום הזכויות בחלקה בשטח של כ- 100 דונם ביישוב אלקנה, ע"ש חברת אחוזת שומרון אלקנה.
הקרקע נרשמה ע"ש חברת אחוזת שומרון עפ"י החלטה משנת 2007 של וועדת הרישום במינהל האזרחי באיו"ש, לאחר דיון שהתקיים בפניה.
מאז שנת 2009 ניסו עותרים שונים לתקוף את הרישום הנ"ל ע"ש החברה, ולאחרונה נעשה נסיון נוסף לתקוף את הליך הרישום בטענה כי יש מקום לקיים משפט אזרחי חוזר בשל ראיות חדשות.
מאחר והוכח כי אותן ראיות הנטענות כחדשות כלל אינן חדשות, הועלו בהליך קודם משנת 2014 ונדחו, קיבלו המערערים את המלצת ביהמ"ש העליון ומחקו את ערעורם.

ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה #תביעה_לתיקון_רישום בן 22 שנים בטאבו, תוך ציון חשיבות הבטחת וודאות וסופיות הרישום, ותוך דחיית טענה שהתבססה על תשריט שנחתם קודם לרישום.
ביהמ"ש המחוזי דחה לאחרונה תביעה ל #תיקון_רישום בן 22 שנים בטאבו, על-פיו נרשמו 1/3 מהזכויות במקרקעין ע"ש לקוחות #משרדעו״ד_שפטר_ושות'.
עניינה של התביעה שהוגשה הוא רישום 1/3 מהזכויות במקרקעין שהועברו במתנה ע"י אב לבנו וכלתו בשנת 1994, על יסוד שטר מכר שנחתם בשנת 1993. בהתבסס על תשריט משנת 1992 טען האב כי חלקם של הבן וכלתו במקרקעין הינו קטן בהרבה מ- 1/3, ועתר לתיקון הרישום בטאבו לפי התשריט כאמור.
משרד עו״ד שפטר ושות', אשר יצג את הבן והכלה טען (בין היתר) כי הרישום בטאבו הינו סופי ואינו ניתן לתיקון בחלוף 22 שנים בהן לא עשה האב דבר לתיקון הרישום על אף שידע היטב כי נרשמו 1/3 מהזכויות כאמור ע"ש הבן והכלה, וכי ממילא אותו תשריט עליו הסתמך האב נסוג מפני הרישום בטאבו שבוצע לאחריו על בסיס שטר העברת זכויות בחתימת האב, אשר אף הוא נחתם לאחר חתימת התשריט.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת עזבון האב, אלא שזה ערער על פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה לאחרונה את הערעור כאמור על יסוד הוראות #סעיף_125א_לחוק_המקרקעין הקובעות כי #הרישום_בטאבו_יהווה_ראיה_חותכת_לתכנו (כפוף לסייגים שאינם רלוונטיים לענייננו), תוך שציין כי "אין צורך להכביר מילים בדבר הרציונל המצוי בבסיס הוראות סעיף זה, אשר נועדה להבטיח את יציבותן של זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים, כמו גם הבטחת אמינות, וודאות וסופיות הרישום כאמור".
ביהמ"ש המחוזי אף התבסס בפסיקתו על כך, כי הבן והכלה, לקוחות משרד עו״ד שפטר ושות', היו היחידים שהביאו עדות של #עד_חיצוני_שאינו_צד_לסכסוך, בדבר רצונו של האב, וממנה עלה כי בכוונתו היה לחלק את הזכויות במקרקעין שווה בשווה בין שלושת ילדיו.